נשים של אירופה המשוחררת דרך עיניהם של חיילים וקצינים סובייטים (1944-1945) |
||
בפיתוח הנושא ובנוסף למאמר אלנה סניאבסקאיה "הצבא האדום באירופה ב-1945: סטריאוטיפים ישנים וחדשים של תפיסה ברוסיה ובמערב", שפורסם באתר ב-10 במאי 2012, אנו מביאים לידיעת הקוראים מאמר חדש מאת אותו מחבר, שפורסם בכתב העת "הערות מדעיות של אוניברסיטת פטרוזבודסק", מאי, 2012. מס' 3 (124). עמ' 13-19. | ||
בשלב
האחרון של המלחמה הפטריוטית הגדולה, לאחר ששחרר את השטח הסובייטי שנכבש על
ידי הגרמנים והלוויינים שלהם ורדף אחרי האויב הנסוג, חצה הצבא האדום את
גבול המדינה של ברית המועצות. מאותו רגע החלה דרכה המנצחת דרך מדינות
אירופה - הן אלו שנמקו תחת כיבוש פשיסטי במשך שש שנים, והן אלו שפעלו
כבעלי ברית של הרייך השלישי במלחמה זו, ולרוחב שטחה של גרמניה הנאצית
עצמה. במהלך ההתקדמות הזו למערב והמגעים השונים הבלתי נמנעים עם
האוכלוסייה המקומית, אנשי צבא סובייטים, שמעולם לא היו מחוץ לארצם, קיבלו
רשמים רבים חדשים, סותרים מאוד על נציגי עמים ותרבויות אחרים, מהם עוד
יותר נוצרו סטריאוטיפים אתנו-פסיכולוגיים של תפיסתם את האירופים. בין
התרשמויות אלה, המקום החשוב ביותר נכבש על ידי דמותן של הנשים האירופיות.
אזכורים, ואף סיפורים מפורטים אודותיהם, מצויים במכתבים וביומנים, על דפי
זיכרונותיהם של משתתפים רבים במלחמה, שבהם מתחלפות לרוב הערכות
ואינטונציות ליריות וציניות. המדינה האירופית הראשונה, אליה נכנס הצבא האדום באוגוסט 1944, הייתה רומניה. ב"הערות על המלחמה" של המשורר בחזית בוריס סלוצקי, אנו מוצאים שורות גלויות מאוד: "פתאום, כמעט נדחף לים, קונסטנטה נפתחת. זה כמעט חופף לחלום הממוצע של אושר ו"אחרי המלחמה". מסעדות. חדרי רחצה. מיטות עם מצעים נקיים. חנויות עם מוכרי זוחלים. וגם - נשים, נשות עיר חכמות - בנות אירופה - המחווה הראשונה שלקחנו מהמנוצחים... "[1] בהמשך, הוא מתאר את התרשמותו הראשונות של" בחו"ל ":" מספרות אירופה, שם הן שוטפות את האצבעות והן. אין לשטוף מברשות, היעדר אמבטיה, כביסה מהאגן, "בהתחלה נשאר הלכלוך מהידיים, ואז הפנים נשטפות", מיטות נוצות במקום שמיכות - מתוך גועל שנגרם מחיי היומיום, מיידי נעשו הכללות... בקונסטנטה נפגשנו לראשונה עם בתי בושת... התענוגות הראשונים שלנו לפני העובדה של קיומה של אהבת חינם חולפים במהירות. זה משפיע לא רק על החשש מהידבקות ועלות גבוהה, אלא גם על זלזול בעצם האפשרות לקנות אדם... רבים התגאו בסיפורי עבר כמו: בעל רומני מתלונן במשרד המפקד שהקצין שלנו לא שילם לאשתו אלף וחצי הליי המוסכמים. לכולם הייתה תודעה ברורה: "זה בלתי אפשרי עבורנו"... כנראה, חיילינו יזכרו את רומניה כמדינה של עגבת... "[2]. והוא מגיע למסקנה שדווקא ברומניה, האאובק האירופי הזה, "החייל שלנו יותר מכל חש את התרוממותו מעל אירופה"[3]. קצין סובייטי אחר, לוטננט קולונל של חיל האוויר פדור סמולניקוב, רשם ב-17 בספטמבר 1944 את רשמיו מבוקרשט ביומנו: "מלון אמבסדור, מסעדה, קומת קרקע. אני רואה איך הציבור הבטלן הולך, אין לה מה לעשות, היא מחכה. הם מסתכלים עליי כמו דבר נדיר. "קצין רוסי!!!" אני לבוש מאוד צנוע, יותר מצניעות. תן. אנחנו עדיין נהיה בבודפשט. זה נכון כמו העובדה שאני בבוקרשט. מסעדה מהשורה הראשונה. הקהל מחופש, הנשים הרומניות היפות ביותר מטפסות על עיניהן בהתרסה {להלן מודגש על ידי מחבר המאמר}. אנחנו מבלים את הלילה במלון ממדרגה ראשונה. הרחוב המטרופולין רותח. אין מוזיקה, הקהל מחכה. הון, לעזאזל! אני לא אכנע לפרסום ... "[4] בהונגריה, הצבא הסובייטי התמודד לא רק עם התנגדות מזוינת, אלא גם מכות ערמומיות בגב מצד האוכלוסייה, כאשר הם "הרגו שיכורים ורצוצים לבדם בחוות" וטבעו בבורות ממגורות. עם זאת, "נשים, לא מושחתות כמו הרומניות, נכנעו בקלות מבישה... קצת אהבה, קצת הוללות, ובעיקר, כמובן, הפחד עזר" [5]. מצטט את דבריו של עורך דין הונגרי אחד, "טוב מאוד שהרוסים אוהבים ילדים כל כך. חבל שהם כל כך אוהבים נשים", מעיר בוריס סלוצקי: "הוא לא לקח בחשבון שגם נשים הונגריות אוהבות רוסיות, שיחד עם הפחד האפל שדחף את הברכיים של מטרוניות ואמהות משפחות, היו רוך הבנות והרוך הנואש של החיילים שמסרו את עצמם לרוצחים את בעליהם" [6]. גריגורי צ'וחראי בזיכרונותיו תיאר מקרה כזה בהונגריה. חלקו רובע במקום אחד. במהלך המשתה, בעלי הבית שבו הוא והלוחמים התיישבו "בהשפעת וודקה רוסית נרגעו והודו שהם מחביאים את בתם בעליית הגג". קצינים סובייטים התמרמרו: "למי אתה לוקח אותנו? אנחנו לא פשיסטים! "המארחים התביישו, ועד מהרה הופיעה לשולחן ילדה רזה בשם מארייקה, שהחלה לאכול בתאווה. ואז, לאחר שהתרגלה, היא החלה לפלרטט ואפילו לשאול אותנו שאלות... בסוף הארוחה, כולם היו ידידותיים ושתו ל"בורושאז" (חברות). מארייקה הבינה את הטוסט הזה בצורה ישירה מדי. כשהלכנו לישון היא הופיעה בחדר שלי בחולצה אחת. כקצין סובייטי הבנתי מיד שמתכוננת פרובוקציה. "הם מצפים שאתפתה לקסמיה של מרייקה, והם יעוררו מהומה. אבל אני לא אכנע לפרובוקציה", חשבתי. כן, והקסם של מארייקה לא משך אותי - הראיתי לה את הדלת. למחרת בבוקר, המארחת, הניחה אוכל על השולחן, שיקשקה בכלים. "עַצבָּנִי. פרובוקציה נכשלה! חשבתי. שיתפתי את המחשבה הזו עם המתרגם ההונגרי שלנו. הוא צחק. - זו לא פרובוקציה! הראו לך נטייה ידידותית, אבל הזנחת אותה. עכשיו אתה לא נחשב לאדם בבית הזה. אתה צריך לעבור לדירה אחרת! למה הם החביאו את בתם בעליית הגג? - הם פחדו מאלימות. קיבלנו שבחורה, לפני הכניסה לנישואין, באישור הוריה, יכולה לחוות אינטימיות עם גברים רבים. יש לנו פתגם שאומר: הם לא קונים חתול בשק קשור..."[7] לגברים צעירים ובריאים פיזית הייתה משיכה טבעית לנשים. אבל קלות המוסר האירופית השחיתה חלק מהלוחמים הסובייטים, בעוד שאחרים, להיפך, שכנעו שאין לצמצם את היחסים לפיזיולוגיה פשוטה. סמל אלכסנדר רודן רשם את רשמיו מהביקור - מתוך סקרנות! - בית בושת בבודפשט, שחלק ממנו עמד זמן מה לאחר תום המלחמה: "... לאחר העזיבה, התעוררה תחושת שקרים ושקר מגעילה, מבישה, תמונה של העמדת פנים גלויה וכנה של אישה לא עשתה זאת. תצא לה מהראש... מעניין שטעם לוואי כל כך לא נעים מביקור בבית בושת היה לא רק אצלי, צעיר, שגם חונך על עקרונות כמו "אל תתן נשיקה בלי אהבה, אלא גם עם רוב של החיילים שלנו שאיתם הייתי צריך לדבר... בערך באותם ימים הייתי צריך לדבר עם אישה מגירית יפהפייה (היא ידעה רוסית מאיפשהו). לשאלתה, האם אהבתי בבודפשט, עניתי שאהבתי, רק בתי בושת מביכים. "אבל למה?" – שאלה הילדה. בגלל שזה לא טבעי, פרוע, - הסברתי: - אישה לוקחת כסף ואחרי זה, מיד מתחילה "לאהוב!" הילדה חשבה זמן מה, ואז הנהנה בהסכמה ואמרה: "אתה צודק: זה מכוער לקחת כסף מראש" ... "[8] פולין השאירה רשמים אחרים על עצמה. על פי עדותו של המשורר דוד סמוילוב, "...בפולין הקפידו עלינו. היה קשה לצאת מהמקום. ומעשי קונדס נענשו בחומרה. והוא נותן רשמים מהארץ הזאת, שבה הרגע החיובי היחיד היה יופייה של נשים פולניות. "אני לא יכול לומר שאהבנו מאוד את פולין", כתב. – אז לא פגשתי בו שום דבר אדיב ואביר. להיפך, הכל היה זעיר-בורגני, חקלאי-גם מושגים וגם אינטרסים. כן, והם הביטו בנו במזרח פולין בזהירות ובעוינות למחצה, מנסים לקרוע כל מה שאפשר מהמשחררים. למרות זאת, הנשים היו יפות וקוקטיות בצורה מנחמת, הן כבשו אותנו בהתנהגותן, בדיבור ההיללה שלהן, שם הכל התברר פתאום, והן עצמן נשבו לפעמים בכוח גברי גס או מדי חייל. והמעריצים לשעבר החיוורים והכחושים מהם, חורקים שיניים, נכנסו לעת עתה לצללים... "[10]. אבל לא כל ההערכות של נשים פולניות נראו כל כך רומנטיות. ב-22 באוקטובר 1944 כתב לוטננט זוטר ולדימיר גלפנד ביומנו: "מרחוק התנשאה העיר שעזבתי עם השם הפולני [ולדוב], עם פולנים יפים, גאים עד גועל. ... סיפרו לי על נשים פולניות: הם פיתו את הלוחמים והקצינים שלנו לזרועותיהם, וכשהגיעו למיטה, כרתו את איבר המין בסכין גילוח, חנקו את הגרון בידיהם ושרטו את עיניהם. נקבות מטורפות, פראיות ומכוערות! צריך להיזהר איתם ולא להיסחף ליופי שלהם. והפולנים יפים, ממזרים”[11]. עם זאת, ישנם מצבי רוח אחרים ברשימותיו. ב-24 באוקטובר הוא מתעד את הפגישה הבאה: "היום התגלו בנות פולניות יפות כחברותיי לאחד הכפרים. הם התלוננו על המחסור בחבר'ה בפולין. הם גם קראו לי "פאן", אבל הם היו בלתי ניתנים להפרה. טפחתי בעדינות לאחת מהן על השכם, בתגובה להערתה על גברים, וניחמתי אותי במחשבה על הדרך לרוסיה הפתוחה בפניה – יש שם הרבה גברים. היא מיהרה לזוז הצידה, ולדברי ענתה שגם כאן יש גברים בשבילה. נפרדנו בלחיצת יד. אז לא הסכמנו, אבל הבנות הנחמדות, למרות שהן פולניות" [12]. חודש לאחר מכן, ב-22 בנובמבר, הוא רשם את רשמיו מהעיר הפולנית הגדולה הראשונה שפגש, מינסק-מזובייצקי, ובין תיאור היופי הארכיטקטוני ומספר האופניים שהדהימו אותו בכל קטגוריות האוכלוסייה, הוא נותן מקום מיוחד לתושבי העיר: "קהל סרק רועש, נשים, כאחת, בכובעים מיוחדים לבנים, הנלבשים כנראה על ידי הרוח, שגורמים להן להיראות כמו ארבעים ולהפתיע בחידוש שלהן. גברים בכובעים משולשים, בכובעים - שמנים, מסודרים, ריקים. כמה מהם! … שפתיים צבועות, גבות מרופדות, חיבה, עדינות מוגזמת. כמה שונה מחיי אדם טבעיים. נראה שאנשים עצמם חיים ונעים בכוונה רק כדי שיסתכלו עליהם על ידי אחרים, וכולם ייעלמו כאשר הצופה האחרון יעזוב את העיר... "[13] לא רק עיירות פולניות, אלא גם כפריים הותירו רושם חזק, אם כי סותר, מעצמם. "אהבת החיים של הפולנים, ששרדו את זוועות המלחמה והכיבוש הגרמני, הייתה בולטת", נזכר אלכסנדר רודן. יום ראשון בכפר פולני. יפות, אלגנטיות, בשמלות משי וגרביים, נשים פולניות, שבימות החול הן איכרים רגילות, גורמות זבל, יחפות, עובדות ללא לאות בבית. גם נשים מבוגרות נראות רעננות וצעירות. למרות שיש מסגרות שחורות מסביב לעיניים...[14] לאחר מכן הוא מצטט את רשומה ביומן מ-5 בנובמבר 1944: "יום ראשון, התושבים כולם לבושים. הם מתאספים לבקר אחד את השני. גברים עם כובעי לבד, עניבות, מגשרים. נשים בשמלות משי, גרביים בהירות ולא נלבשות. בנות ורודות לחיים - "פננקי". שיער בלונדיני מסולסל להפליא… גם החיילים בפינת הצריף מונפשים. אבל מי שרגיש ישים לב שזו תחייה כואבת. כולם צוחקים בקול כדי להראות שלא אכפת להם, הם אפילו לא כואבים בכלל ולא מקנאים בכלל. מה אנחנו, גרועים מהם? השטן יודע איזה אושר זה - חיים שלווים! הרי לא ראיתי אותה בכלל בחיים האזרחיים!"[15] חברו החייל, סמל ניקולאי נסטרוב, כתב ביומנו באותו יום: "היום הוא יום חופש, פולנים, לבושים יפה, מתאספים פנימה. צריף אחד ולשבת בזוגות. אפילו איכשהו זה הופך לא נוח. האם לא אוכל לשבת כך?..."[16] הרבה יותר חסרת רחמים בהערכתה של "המוסר האירופי", המזכיר "סעודה בזמן המגיפה", היא החיילת גלינה יארצבה. ב-24 בפברואר 1945 כתבה מהחזית לחברתה: "... אילו היה אפשר, אפשר היה לשלוח חבילות נפלאות של פריטי הגביע שלהם. יש משהו. זה יהיה שלנו מתפשטים ומתפשטים. אילו ערים ראיתי, אילו גברים ונשים. והסתכלות עליהם, כל כך רעה, שנאה כזו משתלטת עליך! הם הולכים, אוהבים, חיים, ואתה הולך ומשחרר אותם. הם צוחקים על הרוסים - "שוויין!" כן כן! ממזרים... אני לא אוהב אף אחד חוץ מברית המועצות, חוץ מהעמים האלה שחיים איתנו. אני לא מאמין בשום ידידות עם הפולנים ועם ליטאים אחרים...”[17]. באוסטריה, לשם פרצו כוחות סובייטים באביב 1945, הם עמדו בפני "כניעה כללית": "בראשם של כפרים שלמים עמדו סמרטוטים לבנים. נשים מבוגרות הרימו ידיים כשפגשו גבר במדי הצבא האדום. כאן, לדברי ב' סלוצקי, החיילים "נפלו על הנשים הבלונדיניות". יחד עם זאת, "האוסטרים לא התגלו כעקשנים יתר על המידה. הרוב המכריע של בנות האיכרים התחתנו "מפונקות". חיילים-חגים הרגישו כמו בחיקו של ישו. בווינה, המדריך שלנו, פקיד בנק, התפעל מההתמדה וחוסר הסבלנות של הרוסים. הוא האמין שדי בגבורה כדי להשיג כל מה שאתה רוצה מזר פרחים"[18]. כלומר, לא היה מדובר רק בפחד, אלא גם במאפיינים מסוימים של המנטליות הלאומית וההתנהגות המסורתית. ולבסוף גרמניה. ונשות האויב - אמהות, נשים, בנות, אחיות של אלה שלעגו לאוכלוסייה האזרחית בשטח הכבוש של ברית המועצות בשנים 1941-1944. איך הצבא הסובייטי ראה אותם? הופעתן של נשים גרמניות ההולכות בקהל פליטים מתוארת ביומנו של ולדימיר בוגומולוב: "נשים - זקנות וצעירות - בכובעים, בצעיפים עם טורבן וסתם חופה, כמו הנשים שלנו, במעילים חכמים עם צווארוני פרווה. בבגדים עלובים ובלתי מובנים. נשים רבות מרכיבות משקפיים כהים כדי לא לפזול מהשמש הבהירה של מאי ובכך להגן על פניהן מקמטים.... "[20] לב קופלב נזכר בפגישה באלנשטיין עם ברלינאים שפונו: "יש שתי נשים על המדרכה. כובעים מורכבים, אחד אפילו עם רעלה. מעילים מוצקים, ובעצמם חלקים ומטופחים "[21]. והוא ציטט הערות חיילים שהופנו אליהם: "תרנגולות", "תרנגולי הודו", "רוצה חלק כזה..." כיצד התנהגו הגרמנים במפגש עם חיילים סובייטים? בדו"ח הסגן ראש ההנהלה הפוליטית הראשית של הצבא האדום שיקין בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של כל האיחוד הבולשביקים G.F. Aleksandrov מתאריך 30 באפריל 1945 על יחס האוכלוסייה האזרחית של ברלין לאנשי חיילי הצבא האדום אמר: "ברגע שהיחידות שלנו תופסות אזור כזה או אחר של העיר, התושבים מתחילים לצאת בהדרגה לרחובות, כמעט לכולם יש סרטי זרוע לבנים על השרוולים. כאשר נפגשות עם אנשי השירות שלנו, נשים רבות מרימות את ידיהן למעלה, בוכות ורועדות מפחד, אבל ברגע שהן משוכנעות שהחיילים והקצינים של הצבא האדום אינם זהים כלל וכלל כפי שצוירו בתעמולה הפשיסטית שלהם, הפחד הזה נעלם במהירות, יותר ויותר אוכלוסייה יוצאת לרחובות ומציעה את שירותיה, מנסה בכל דרך אפשרית להדגיש את יחסה הנאמן לצבא האדום"[22]. את הרושם הגדול ביותר על הזוכים עשתה הענווה והזהירות של הנשים הגרמניות. בעניין זה ראוי לצטט את סיפורו של המרגמה נ.א. אורלוב, שהזדעזע מהתנהגותן של הגרמניות ב-1945: "אף אחד במינבט לא הרג גרמנים אזרחיים. הקצין המיוחד שלנו היה "גרמנופיל". אם זה יקרה, אז תגובת הרשויות העונשיות לעודף כזה תהיה מהירה. על אלימות נגד נשים גרמניות. נראה לי שיש, כשמדברים על תופעה כזו, קצת "מגזימים". יש לי דוגמא מסוג אחר. נסענו לאיזו עיר גרמנית, התמקמנו בבתים. "פראו", כבת 45, מופיעה ומבקשת את "גיבור הקומנדנט". הם הביאו אותה למרצ'נקו. היא מצהירה שהיא אחראית על הרובע, ואספה 20 גרמניות לשירות מיני (!!!) לחיילים רוסים. מרצ'נקו הבין את השפה הגרמנית, ולקצין הפוליטי דולגובורודוב, שעמד לידי, תרגמתי את המשמעות של דברי הגרמנייה. תגובת השוטרים שלנו הייתה זועמת ומגונה. הגרמנייה גורשה, יחד עם ה"גזרה" שלה מוכנה לשירות. באופן כללי, הציות הגרמני הדהים אותנו. הם ציפו למלחמת גרילה ולחבלה מצד הגרמנים. אבל עבור העם הזה, סדר - "אורדנונג" - הוא מעל הכל. אם אתה מנצח, אז הם "על הרגליים האחוריות שלהם", יתר על כן, במודע ולא תחת כפייה. כזו היא הפסיכולוגיה..."[23]. דוד סמוילוב מביא מקרה דומה ברשימותיו הצבאיות: "בארנדספלד, שם זה עתה התמקמנו, הופיע קהל קטן של נשים עם ילדים. הובילה אותם גרמנייה ענקית כבת חמישים משופם - פראו פרידריך. היא הצהירה כי היא נציגת האוכלוסייה האזרחית וביקשה לרשום את יתר התושבים. ענינו שאפשר לעשות זאת ברגע שהופיע לשכת המפקד. "זה בלתי אפשרי," אמרה פראו פרידריך. - יש נשים וילדים. הם צריכים להיות רשומים. האוכלוסייה האזרחית בבכי ובדמעות אישרה את דבריה. לא ידעתי מה לעשות, הצעתי שיקחו את המרתף של הבית בו היינו. והם נרגעו ירדו למרתף והתחילו להתאכסן שם, מחכים לשלטונות. "אדוני הקומיסר," אמרה לי פראו פרידריך בטוב לב (לבשתי ז'קט עור). אנחנו מבינים שלחיילים יש צרכים קטנים. הם מוכנים, - המשיכה פראו פרידריך, - לספק להם כמה נשים צעירות יותר ל... לא המשכתי את השיחה עם פראו פרידריך. לאחר ששוחח עם תושבי ברלין ב-2 במאי 1945, ולדימיר בוגומולוב כתב ביומנו: "אנחנו נכנסים לאחד הבתים ששרדו. הכל שקט, מת. אנחנו דופקים, בבקשה פתחו. אפשר לשמוע לחישות במסדרון, שיחות עמומות ונרגשות. לבסוף הדלת נפתחת. נשים ללא גיל, מצטופפות יחד בקבוצה קרובה, קידות קידה מבוהלות, נמוכות ודוחקות. נשים גרמניות מפחדות מאיתנו, אמרו להן שחיילים סובייטים, בעיקר אסייתים, יאנסו ויהרגו אותן... פחד ושנאה על פניהן. אבל לפעמים נדמה שהם אוהבים להיות מובסים - ההתנהגות שלהם כל כך מועילה, החיוכים שלהם כל כך נוגעים ללב והמילים שלהם מתוקות. בימים אלו מספרים כיצד חיילנו נכנס לדירה גרמנית, ביקש לשתות, והגרמנייה, ברגע שראתה אותו, נשכבה על הספה ופשטה את הטייץ. "כל הנשים הגרמניות מושחתות. לא אכפת להם שישכבו איתם".[26], - דעה כזו הייתה נפוצה בכוחות הסובייטים ונתמכה לא רק בדוגמאות המחשה רבות, אלא גם בהשלכותיהן הלא נעימות, שהתגלו במהרה על ידי רופאים צבאיים. בהוראה של המועצה הצבאית של החזית הביילורוסית הראשונה מס' 1/S מיום 00343 באפריל 15 נכתב: "במהלך השהות של כוחות בשטח האויב, מקרים של מחלות מין בקרב אנשי צבא גדלו בחדות. מחקר של הסיבות למצב זה מראה כי מחלות מין נפוצות בקרב גרמנים. הגרמנים, לפני הנסיגה, וגם עכשיו, בשטח שנכבש על ידינו, נקטו בדרך של הדבקה מלאכותית של נשים גרמניות בעגבת ובזיבה כדי ליצור מוקדים גדולים להתפשטות מחלות מין בקרב חיילי הצבא האדום."[27]. ב-47 באפריל 26 דיווחה המועצה הצבאית של הארמייה ה-1945 כי "...במארס גדל מספר מחלות המין בקרב אנשי הצבא בהשוואה לפברואר השנה. ארבע פעמים. ... החלק הנשי באוכלוסיית גרמניה באזורים הנסקרים מושפע מ-8-15%. ישנם מקרים שבהם נשים גרמניות עם מחלות מין נשארות בכוונה על ידי האויב כדי להדביק אנשי צבא"[28]. כדי ליישם את צו המועצה הצבאית של החזית הביילורוסית ה-1 מס' 056 מיום 18 באפריל 1945 על מניעת מחלות מין בכוחות הארמיה ה-33, הוצא עלון עם התוכן הבא: "חבר חיילים! אתה מתפתה על ידי נשים גרמניות שבעליהן הלכו לכל בתי הבושת באירופה, נדבקו בעצמם והדביקו את הגרמניות שלהן. לפניכם אותם גרמנים שהושארו במיוחד על ידי האויבים כדי להפיץ מחלות מין ובכך להשבית את חיילי הצבא האדום. עלינו להבין שניצחוננו על האויב קרוב ושבקרוב תהיה לכם ההזדמנות לחזור למשפחותיכם. באילו עיניים יביט המביא מחלה מדבקת בעיני קרוביו? איך אנחנו, חיילי הצבא האדום ההרואי, יכולים להיות מקור למחלות מדבקות בארצנו? לא! שכן דמותו המוסרית של חייל הצבא האדום חייבת להיות טהורה כדמות מולדתו ומשפחתו!"[29] גרמנים מעשיים היו מודאגים ביותר בנושא אספקת המזון, לשם כך הם היו מוכנים לכל דבר, פשוטו כמשמעו. אז, דוקטור פלוני לרפואה, קליסטורך, בשיחה עם עמיתיו בנושא יחס הצבא האדום לאוכלוסייה הגרמנית, קבע: "אי אפשר להסתיר שראיתי באופן אישי את היחס הרע של חיילים רוסים בודדים כלפי הנשים שלנו, אבל אמרתי שהמלחמה אשמה, והעיקר שהחיילים שלנו ובעיקר ה-SS התנהגו הרבה יותר גרוע כלפי נשים רוסיות. - ומיד ללא מעבר הוסיף: - דאגתי מאוד לעניין המזון... "[30]. אפילו בזיכרונותיו של לב קופלב, שמתאר בזעם את עובדות האלימות והביזה של אנשי צבא סובייטים במזרח פרוסיה, יש קווים המשקפים את הצד השני של "היחסים" עם האוכלוסייה המקומית: הם מוכרים כיכר לחם ונשים. ובנות"[31]. הטון הצורמני שבו מעביר קופלב את ה"סיפורים" הללו מרמז על חוסר אמינותם. עם זאת, הם מאושרים על ידי מקורות רבים. ולדימיר גלפנד תיאר ביומנו את חיזוריו לנערה גרמנייה (הערך בוצע שישה חודשים לאחר תום המלחמה, ב-26 באוקטובר 1945, אך עדיין אופייני מאוד): "רציתי ליהנות מהליטופים של מרגוט היפה ל- הכי מלא - נשיקות וחיבוקים לא הספיקו. ציפיתי ליותר, אבל לא העזתי לדרוש ולהתעקש. אמא של הילדה הייתה מרוצה ממני. עדיין היה! על מזבח האמון והחיבה של קרובי, הבאתי ממתקים וחמאה, נקניקיות, סיגריות גרמניות יקרות. כבר מספיק חצי מהמוצרים האלה כדי שתהיה להם את הסיבה המלאה והזכות לעשות הכל עם הבת מול האם, והיא לא תאמר שום דבר נגד זה. כי האוכל היום יקר יותר אפילו מהחיים, ואפילו אישה חושנית צעירה ומתוקה כמו היפהפייה העדינה מרגוט"[32]. רישומי יומן מעניינים הושארו על ידי כתב המלחמה האוסטרלי אוסמר ווייט, שבשנים 1944-1945. היה באירופה בשורות הארמייה האמריקנית השלישית בפיקודו של ג'ורג' פאטון. הנה מה שהוא כתב בברלין במאי 3, ימים ספורים בלבד לאחר סיום התקיפה: "הלכתי בקברטי הלילה, החל בפמינה ליד כיכר פוטסדאמרפלאץ. זה היה ערב חם ולח. באוויר היה ריח של ביוב וגופות נרקבות. החלק הקדמי של הפמינה היה מכוסה בעירום עתידני ופרסומות בארבע שפות. אולם הריקודים והמסעדה היו מלאים בקצינים רוסים, בריטים ואמריקאים שליוו (או צדו) את הנשים. בקבוק יין עלה 1945 דולר, המבורגר בשר סוס ותפוחי אדמה 25 דולר, וחפיסת סיגריות אמריקאיות 10 דולר מטריף. לחייהן של נשות ברלין היו גסות ושפתיהן מאופרות בצורה כזו שנראה היה שהיטלר ניצח במלחמה. רבות מהנשים לבשו גרבי משי. מארחת הערב פתחה את הקונצרט בגרמנית, רוסית, אנגלית וצרפתית. הדבר עורר לעג מצד רב החובל של הארטילריה הרוסית, שישב לידי. הוא רכן לעברי ואמר באנגלית הגונה: "מעבר כל כך מהיר מהלאומי לבינלאומי! פצצות RAF הופכות פרופסורים גדולים, לא?"[33] הרושם הכללי של נשים אירופאיות שיש לשירות הסובייטי הוא שהן מטופחות וחכמות (בהשוואה לבני ארצם מותשים מהמלחמה בעורף המורעב למחצה, באדמות משוחררות מכיבוש, ואפילו עם חברות מהקו הקדמי לבושות טוניקות מכובסות), נגישות, משרתות את עצמן, כניעות או פחדניות. יוצאי הדופן היו נשים יוגוסלביות ובולגריות. פרטיזנים יוגוסלביים קשים וסגפנים נתפסו כחברים ב כלי נשק ונחשבו בלתי ניתנים להפרה. ובהתחשב בחומרת המוסר בצבא היוגוסלבי, "בנות פרטיזניות כנראה הסתכלו על ה-PPZh [נשות שדה מחנאות] כעל יצורים מסוג מיוחד ומגעיל"[34]. בוריס סלוצקי נזכר בבולגרים באופן הבא: "... לאחר השאננות האוקראינית, לאחר ההוללות הרומנית, פגע בבני עמנו חוסר הנגישות הקשה של נשים בולגריות. כמעט אף אחד לא התפאר בניצחונות. זו הייתה המדינה היחידה שבה קצינים היו מלווים בטיולים לעתים קרובות מאוד על ידי גברים, כמעט אף פעם לא על ידי נשים. מאוחר יותר, הבולגרים התגאו כשאמרו להם שהרוסים הולכים לחזור לבולגריה בשביל כלות - היחידות בעולם שנותרו נקיות וחסרות נגיעה. רושם נעים הותירו היפות הצ'כיות, שפגשו בשמחה את החיילים-משחררים הסובייטים. טנקיסטים נבוכים עם רכבי קרב מכוסי שמן ומכוסי אבק, מעוטרים בזרי פרחים ופרחים, אמרו בינם לבין עצמם: "... משהו זו כלת טנק לנקות אותו. והבנות שלהם, אתה יודע, מהדקים. אנשים טובים. הרבה זמן לא ראיתי אנשים כנים כאלה..." הידידות והלבבות של הצ'כים הייתה כנה. "...- אם זה היה אפשרי, הייתי מנשק את כל החיילים והקצינים של הצבא האדום על זה שהם שחררו את פראג שלי", אמר... עובד החשמלית של פראג לצחוק ידידותי ומאשר "[ 36], - כך תיאר את האווירה בבירת צ'כיה המשוחררת ואת מצב הרוח של התושבים המקומיים 11 במאי 1945 בוריס פולבוי. אבל במדינות אחרות שדרכן עבר הצבא המנצח, החלק הנשי של האוכלוסייה לא זכה לכבוד. "באירופה, נשים ויתרו, השתנו לפני כל אחד אחר... - כתב ב' סלוצקי. - תמיד הייתי בהלם, מבולבל, מבולבל מהקלילות, הקלילות המבישה של יחסי אהבה. נשים הגונות, כמובן, חסרות עניין, היו כמו זונות - בזמינות נמהרת, ברצון להימנע משלבי ביניים, בחוסר עניין במניעים שדוחפים גבר להתקרב אליהן. כמו אנשים שלמדו שלוש מילים מגונות מכל הלקסיקון של מילות האהבה, הם צמצמו את כל העניין לכמה מחוות, וגרמו לטינה וזלזול בקרב צהובי הפה של הקצינים שלנו... לא אתיקה כלל שימשה מניעים מרסנים, אבל הפחד להידבק, הפחד מפרסום, מהריון" [37] - והוסיף כי בתנאי הכיבוש, "השחתה האוניברסלית כיסתה והסתירה קלקול נשי מיוחד, הפכה אותה לבלתי נראית וחסרת בושה"[ 38]. עם זאת, בין המניעים שתרמו להפצת "אהבה בינלאומית", למרות כל האיסורים והפקודות הקשות של הפיקוד הסובייטי, היו עוד כמה: סקרנות נשית לאוהבות "אקזוטיות" ונדיבות חסרת תקדים של רוסים למושא של האהדה שלהם, שהבדילה אותם לטובה מגברים אירופאים קמצנים. סגן זוטר דנייל זלטקין ממש בסוף המלחמה הגיע לדנמרק, באי בורנהולם. בראיון שלו הוא אמר שהעניין של גברים רוסים ונשים אירופאיות זה בזה הוא הדדי: "לא ראינו נשים, אבל היינו חייבים... וכשהגענו לדנמרק... זה בחינם, בבקשה. הם רצו לבדוק, לבדוק, לנסות אדם רוסי, מה זה, איך זה, ונראה שזה עבד יותר טוב מהדנים. למה? היינו חסרי אנוכיות ואדיבות... נתתי לקופסת שוקולדים חצי שולחן, נתתי 100 ורדים לזר... ליום הולדתה..."[39] יחד עם זאת, מעט אנשים חשבו על מערכת יחסים רצינית, על נישואים, לאור העובדה שההנהגה הסובייטית תיארה בבירור את עמדתה בנושא זה. הצו של המועצה הצבאית של החזית האוקראינית הרביעית מיום 4 באפריל 12 קבע: "1945. הסבירו לכל הקצינים ולכל אנשי הכוחות של החזית שנישואים עם נשים זרות אינם חוקיים ואסורים בתכלית האיסור. 1. דווח על כל המקרים של אנשי צבא שהתחתנו עם זרים, כמו גם על הקשרים של עמנו עם גורמים עוינים של מדינות זרות, מיד בפקודה על מנת להביא את האחראים לדין על אובדן הערנות והפרת החוקים הסובייטים "[2 ]. בהנחיית ראש המנהלה המדינית של החזית הביילורוסית ה-40 מיום 1 נכתב: "לטענת ראש מינהלת הסגל הראשית של המל"ל, המרכז ממשיך לקבל פניות מקציני הצבא עם בקשה. לאשר נישואים עם נשים ממדינות זרות (פולנית, בולגרית, צ'כית ועוד). יש לראות עובדות כאלה כהקהה של ערנות והקהה של רגשות פטריוטיים. לכן, יש צורך בעבודה חינוכית פוליטית לשים לב להסבר מעמיק של אי קבילותם של מעשים כאלה מצד קציני הצבא האדום. להסביר לכל חיל הקצינים, שאינם מבינים את חוסר התוחלת של נישואים כאלה, את חוסר כדאיות הנישואין עם זרים, עד לאיסור ישיר, ולא להתיר מקרה אחד "[14]. ונשים לא עשו אשליות לגבי כוונותיהם של רבותיהן. "בתחילת 1945, אפילו האיכרות ההונגריות המטופשות ביותר לא האמינו להבטחות שלנו. נשים אירופאיות כבר היו מודעות שאסור לנו להתחתן עם נשים זרות, והן חשדו שיש צו דומה גם לגבי הופעה משותפת במסעדה, קולנוע וכו'. זה לא מנע מהם לאהוב את רוצחי הנשים שלנו, אבל זה נתן לאהבה זו אופי "חיצוני" [גשמי] טהור"[42], כתב ב' סלוצקי. באופן כללי, יש להכיר בכך שדימוי הנשים האירופיות, שנוצרו על ידי חיילי הצבא האדום בשנים 1944-1945, למעט חריגים נדירים, התברר כרחוק מאוד מהדמות הסובלת בידיים כבולות, המביטות בתקווה מה כרזה סובייטית "אירופה תהיה חופשית!". |
||
|
||
הערות [1] סלוצקי ב. הערות על המלחמה. שירים ובלדות SPb., 2000. S. 174. [2] שם. עמ' 46-48. [3] שם. עמ' 46-48. [4] סמולניקוב פ.מ. בוא נילחם! יומן של ותיק. מכתבים מהחזית. מ', 2000. ש' 228-229. [5] סלוצקי ב. צו. אופ. עמ' 110, 107. [6] שם. ס' 177. [7] צ'וחריי ג. המלחמה שלי. מ': אלגוריתם, 2001. ש' 258-259. [8] רודן א. שלושת אלפים ק"מ באוכף. יומנים. מ', 2000. ס' 127. [9] סמוילוב ד. וריאנט אחד אנשים. מפתקים צבאיים // אורורה. 1990. מס' 2. ש' 67. [10] שם. עמ' 70-71. [11] גלפנד V.N. יומנים 1941-1946. http://militera.lib.ru/db/gelfand_vn/05.html [12] שם. [13] שם. [14] רודן א. שלושת אלפים קילומטרים באוכף. יומנים. מ', 2000. ש' 110. [15] שם. עמ' 122-123. [16] שם. ס' 123. [17] הארכיון המרכזי של משרד ההגנה של הפדרציה הרוסית. פ' 372. אופ. 6570. ד; 76. ל. 86. [18] סלוצקי ב. צו. אופ. ס' 125. [19] שם. עמ' 127-128. [20] בוגומולוב V.O. גרמניה ברלין. אביב 1945 // בוגומולוב V.O. חיי, או חלמת עלי? /10. html [21] קופלב ל. לשמור לנצח. ב-2 ספרים. ספר 1: חלקים 1-4. מ.: טרה, 2004. צ'. 11. http://lib.rus.ec/b/137774/read#t15 [22] ארכיון המדינה הרוסי לסוציו-פוליטי היסטוריה (להלן - RGASPI). ו' 17. אופ. 125. ד' 321. ל' 10-12. [23] מתוך ראיון עם נ.א. אורלוב באתר "אני זוכר". http://www.iremember.ru/minometchiki/orlov-naum-aronovich/stranitsa-6.html [24] סמוילוב ד. צו. אופ. ס' 88. [25] בוגומולוב V.O. חיי, או חלמת עלי?.. // בן זמננו. 2005. מס' 10-12; 2006. מס' 1. http://militera.lib.ru/prose/russian/bogomolov_vo/03.html [26] מתוך הדו"ח המדיני על הבאת אנשי ההוראה של חבר. סטלין מס' 11072 מיום 20.04.1945 באפריל 185 בדיוויזיית הרגלים ה-26. 1945 באפריל 02. Cit. מצוטט מתוך: Bogomolov V.O. צו. אופ. http://militera.lib.ru/prose/russian/bogomolov_vo/XNUMX.html [27] אופ. עַל: בוגומולוב V.O. צו. אופ. http://militera.lib.ru/prose/russian/bogomolov_vo/02.html [28] שם. [29] שם. [30] ארכיון המדינה של הפדרציה הרוסית. F. r-9401. אופ. 2. ד' 96. ל' 203. [31] קופלב ל. צו. אופ. Ch. 12. http://lib.rus.ec/b/137774/read#t15 [32] גלפנד V.N. צו. אופ. [33] אוסמר לבן. דרך הכובשים: חשבון ראייה של גרמניה 1945. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2003 [1996]. XVII, 221 עמ'. http://www.argo.net.au/andre/osmarwhite.html [34] סלוצקי ב. צו. אופ. ס' 99. [35] שם. ס' 71. [36] שדה ב. שחרור פראג // מלשכת המידע הסובייטית ... עיתונות ומאמרים על שנות המלחמה. 1941-1945. ט' 2. 1943-1945. M.: APN Publishing House, 1982. S. 439. [37] שם. עמ' 177-178. [38] שם. ס' 180. [39] מתוך ראיון עם ד.פ. זלטקין מיום 16 // ארכיון אישי. [40] אופ. עַל: בוגומולוב V.O. צו. אופ. http://militera.lib.ru/prose/russian/bogomolov_vo/04.html [41] שם. [42] סלוצקי ב. צו. אופ. עמ' 180-181 |
||
|
||
המאמר הוכן בתמיכתה הכספית של הקרן הרוסית למדע הומניטרי, פרויקט מס' 11-01-00363а
העיצוב השתמש בכרזה הסובייטית משנת 1944 "אירופה תהיה חופשית!". האמן ו' קורצקי
|
||
|
© סקירה צבאית
Женщины освобождённой Европы глазами советских солдат и офицеров (1944-1945) | ||
В развитие темы и в дополнение к статье Елены Санявской «Красная Армия в Европе в 1945 году: старые и новые стереотипы восприятия в России и на Западе» , опубликованной на сайте 10 мая 2012 года, предлагаем вниманию читателей новую статью того же автора, опубликованную в журнале «Ученые записки Петрозаводского университета», май 2012 г. № 3 (124). стр. 13-19. | ||
На
завершающем этапе Великой Отечественной войны, освободив оккупированную
немцами и их сателлитами советскую территорию и преследуя отступающего
противника, Красная армия перешла государственную границу СССР. С этого
момента начался ее победоносный путь по странам Европы – и тем,
которые шесть лет томились под фашистской оккупацией, и тем, кто
выступал в этой войне союзником III Рейха, и по территории самой
гитлеровской Германии. В ходе этого продвижения на Запад и неизбежных
разнообразных контактов с местным населением, советские военнослужащие,
никогда ранее не бывавшие за пределами собственной страны, получили
немало новых, весьма противоречивых впечатлений о представителях других
народов и культур, из которых в дальнейшем складывались
этнопсихологические стереотипы восприятия ими европейцев. Среди этих
впечатлений важнейшее место занимал образ европейских женщин.
Упоминания, а то и подробные рассказы о них встречаются в письмах и
дневниках, на страницах воспоминаний многих участников войны, где чаще
всего чередуются лиричные и циничные оценки и интонации. Первой европейской страной, в которую в августе 1944 г. вступила Красная Армия, была Румыния. В «Записках о войне» поэта-фронтовика Бориса Слуцкого мы находим весьма откровенные строки: «Внезапная, почти столкнутая в море, открывается Констанца. Она почти совпадает со средней мечтой о счастье и о «после войны». Рестораны. Ванные. Кровати с чистым бельем. Лавки с рептильными продавцами. И — женщины, нарядные городские женщины — девушки Европы — первая дань, взятая нами с побежденных…»[1] Далее он описывает свои первые впечатления от «заграницы»: «Европейские парикмахерские, где мылят пальцами и не моют кисточки, отсутствие бани, умывание из таза, «где сначала грязь с рук остается, а потом лицо моют», перины вместо одеял – из отвращения вызываемого бытом, делались немедленные обобщения… В Констанце мы впервые встретились с борделями… Первые восторги наших перед фактом существования свободной любви быстро проходят. Сказывается не только страх перед заражением и дороговизна, но и презрение к самой возможности купить человека… Многие гордились былями типа: румынский муж жалуется в комендатуру, что наш офицер не уплатил его жене договоренные полторы тысячи лей. У всех было отчетливое сознание: «У нас это невозможно»… Наверное, наши солдаты будут вспоминать Румынию как страну сифилитиков...»[2]. И делает вывод, что именно в Румынии, этом европейском захолустье, «наш солдат более всего ощущал свою возвышенность над Европой»[3]. Другой советский офицер, подполковник ВВС Федор Смольников 17 сентября 1944 г. записал в своем дневнике впечатления о Бухаресте: «Гостиница Амбасадор, ресторан, нижний этаж. Я вижу, как гуляет праздная публика, ей нечего делать, она выжидает. На меня смотрят как на редкость. «Русский офицер!!!» Я очень скромно одет, больше, чем скромно. Пусть. Мы все равно будем в Будапеште. Это так же верно, как то, что я в Бухаресте. Первоклассный ресторан. Публика разодета, красивейшие румынки лезут глазами вызывающе {Здесь и далее выделено автором статьи}. Ночуем в первоклассной гостинице. Бурлит столичная улица. Музыки нет, публика ждет. Столица, черт ее возьми! Не буду поддаваться рекламе…»[4] В Венгрии советская армия столкнулась не только с вооруженным сопротивлением, но и с коварными ударами в спину со стороны населения, когда «убивали по хуторам пьяных и отставших одиночек» и топили в силосных ямах. Однако «женщины, не столь развращенные, как румынки, уступали с постыдной легкостью… Немножко любви, немножко беспутства, а больше всего, конечно, помог страх»[5]. Приводя слова одного венгерского адвоката «Очень хорошо, что русские так любят детей. Очень плохо, что они так любят женщин», Борис Слуцкий комментирует: «Он не учитывал, что женщины-венгерки тоже любили русских, что наряду с темным страхом, раздвигавшим колени матрон и матерей семейств, были ласковость девушек и отчаянная нежность солдаток, отдававшихся убийцам своих мужей» [6]. Григорий Чухрай в своих воспоминаниях описывал такой случай в Венгрии. Его часть расквартировалась в одном местечке. Хозяева дома, где расположился он сам с бойцами, во время застолья «под действием русской водки расслабились и признались, что прячут на чердаке свою дочку». Советские офицеры возмутились: «За кого вы нас принимаете? Мы не фашисты!». «Хозяева устыдились, и вскоре за столом появилась сухощавая девица, по имени Марийка, которая жадно принялась за еду. Потом, освоившись, она стала кокетничать и даже задавать нам вопросы… К концу ужина все были настроены доброжелательно и пили за «боротшаз» (дружбу). Марийка поняла этот тост уж слишком прямолинейно. Когда мы легли спать, она появилась в моей комнате в одной нижней рубашке. Я как советский офицер сразу сообразил: готовится провокация. «Они рассчитывают, что я соблазнюсь на прелести Марийки, и поднимут шум. Но я не поддамся на провокацию», — подумал я. Да и прелести Марийки меня не прельщали — я указал ей на дверь. На следующее утро хозяйка, ставя на стол еду, грохотала посудой. «Нервничает. Не удалась провокация!» — подумал я. Этой мыслью я поделился с нашим переводчиком венгром. Он расхохотался. - Никакая это не провокация! Тебе выразили дружеское расположение, а ты им пренебрег. Теперь тебя в этом доме за человека не считают. Тебе надо переходить на другую квартиру! - А зачем они прятали дочь на чердаке? - Они боялись насилия. У нас принято, что девушка, прежде чем войти в брак, с одобрения родителей может испытать близость со многими мужчинами. У нас говорят: кошку в завязанном мешке не покупают...»[7] У молодых, физически здоровых мужчин была естественная тяга к женщинам. Но легкость европейских нравов кого-то из советских бойцов развращала, а кого-то, напротив, убеждала в том, что отношения не должны сводиться к простой физиологии. Сержант Александр Родин записал свои впечатления о посещении – из любопытства! – публичного дома в Будапеште, где его часть стояла какое-то время после окончания войны: «…После ухода возникло отвратительное, постыдное ощущение лжи и фальши, из головы не шла картина явного, откровенного притворства женщины... Интересно, что подобный неприятный осадок от посещения публичного дома остался не только у меня, юнца, воспитанного к тому же на принципах типа «не давать поцелуя без любви, но и у большинства наших солдат, с кем приходилось беседовать... Примерно в те же дни мне пришлось беседовать с одной красивенькой мадьяркой (она откуда-то знала русский язык). На ее вопрос, понравилось ли мне в Будапеште, я ответил, что понравилось, только вот смущают публичные дома. «Но – почему?» — спросила девушка. Потому что это противоестественно, дико, — объяснял я: — женщина берет деньги и следом за этим, тут же начинает «любить!» Девушка подумала какое-то время, потом согласно кивнула и сказала: «Ты прав: брать деньги вперёд некрасиво»…»[8] Иные впечатления оставила о себе Польша. По свидетельству поэта Давида Самойлова, «...в Польше держали нас в строгости. Из расположения улизнуть было сложно. А шалости сурово наказывались»[9]. И приводит впечатления от этой страны, где единственным позитивным моментом выступала красота польских женщин. «Не могу сказать, что Польша сильно понравилась нам, — писал он. — Тогда в ней не встречалось мне ничего шляхетского и рыцарского. Напротив, все было мещанским, хуторянским — и понятия, и интересы. Да и на нас в восточной Польше смотрели настороженно и полувраждебно, стараясь содрать с освободителей что только возможно. Впрочем, женщины были утешительно красивы и кокетливы, они пленяли нас обхождением, воркующей речью, где все вдруг становилось понятно, и сами пленялись порой грубоватой мужской силой или солдатским мундиром. И бледные отощавшие их прежние поклонники, скрипя зубами, до времени уходили в тень...»[10]. Но не все оценки польских женщин выглядели столь романтично. 22 октября 1944 г. младший лейтенант Владимир Гельфанд записал в своем дневнике: «Вдали вырисовывался оставленный мною город с польским названием [Владов], с красивыми полячками, гордыми до омерзения. … Мне рассказывали о польских женщинах: те заманивали наших бойцов и офицеров в свои объятья, и когда доходило до постели, отрезали половые члены бритвой, душили руками за горло, царапали глаза. Безумные, дикие, безобразные самки! С ними надо быть осторожней и не увлекаться их красотой. А полячки красивы, мерзавки»[11]. Впрочем, есть в его записях и иные настроения. 24 октября он фиксирует такую встречу: «Сегодня спутницами мне к одному из сел оказались красивые полячки-девушки. Они жаловались на отсутствие парней в Польше. Тоже называли меня «паном», но были неприкосновенны. Я одну из них похлопал по плечу нежно, в ответ на ее замечание о мужчинах, и утешил мыслью об открытой для нее дороге в Россию — там де много мужчин. Она поспешила отойти в сторону, а на мои слова ответила, что и здесь мужчины для нее найдутся. Попрощались пожатием руки. Так мы и не договорились, а славные девушки, хоть и полечки»[12]. Еще через месяц, 22 ноября, он записал свои впечатления о первом встретившемся ему крупном польском городе Минске-Мазовецком, и среди описания архитектурных красот и поразившего его количества велосипедов у всех категорий населения особое место уделяет горожанкам: «Шумная праздная толпа, женщины, как одна, в белых специальных шляпах, видимо от ветра надеваемых, которые делают их похожими на сорок и удивляют своей новизной. Мужчины в треугольных шапках, в шляпах, — толстые, аккуратные, пустые. Сколько их! … Крашеные губки, подведенные брови, жеманство, чрезмерная деликатность. Как это не похоже на естественную жизнь человечью. Кажется, что люди сами живут и движутся специально лишь ради того, чтобы на них посмотрели другие, и все исчезнут, когда из города уйдет последний зритель…»[13]Не только польские горожанки, но и селянки оставляли о себе сильное, хотя и противоречивое впечатление. «Поражало жизнелюбие поляков, переживших ужасы войны и немецкой оккупации, — вспоминал Александр Родин. – Воскресный день в польском селе. Красивые, элегантные, в шелковых платьях и чулках женщины-польки, которые в будни – обычные крестьянки, сгребают навоз, босые, неутомимо работают по хозяйству. Пожилые женщины тоже выглядят свежо и молодо. Хотя есть и черные рамки вокруг глаз…»[14] Далее он цитирует свою дневниковую запись от 5 ноября 1944 г.: «Воскресенье, жители все разодеты. Собираются друг к другу в гости. Мужчины в фетровых шляпах, галстуках, джемперах. Женщины в шелковых платьях, ярких, неношеных чулках. Розовощекие девушки – «паненки». Красиво завитые белокурые прически… Солдаты в углу хаты тоже оживлены. Но кто чуткий, заметит, что это – болезненное оживление. Все повышено громко смеются, чтобы показать, что это им нипочем, даже ничуть не задевает и не завидно ничуть. А что мы, хуже их? Черт ее знает, какое это счастье – мирная жизнь! Ведь совсем не видел ее на гражданке!»[15] Его однополчанин сержант Николай Нестеров в тот же день записал в своем дневнике: «Сегодня выходной, поляки, красиво одетые, собираются в одной хате и сидят парочками. Даже как-то не по себе становится. Разве я не сумел бы посидеть так?..»[16] Куда беспощаднее в своей оценке «европейских нравов», напоминающих «пир во время чумы», военнослужащая Галина Ярцева. 24 февраля 1945 г. она писала с фронта подруге: «…Если б была возможность, можно б было выслать чудесные посылки их трофейных вещей. Есть кое-что. Это бы нашим разутым и раздетым. Какие города я видела, каких мужчин и женщин. И глядя на них, тобой овладевает такое зло, такая ненависть! Гуляют, любят, живут, а их идешь и освобождаешь. Они же смеются над русскими — "Швайн!" Да, да! Сволочи... Не люблю никого, кроме СССР, кроме тех народов, кои живут у нас. Не верю ни в какие дружбы с поляками и прочими литовцами...»[17]. В Австрии, куда советские войска ворвались весной 1945 г., они столкнулись с «повальной капитуляцией»: «Целые деревни оглавлялись белыми тряпками. Пожилые женщины поднимали кверху руки при встрече с человеком в красноармейской форме»[18]. Именно здесь, по словам Б.Слуцкого, солдаты «дорвались до белобрысых баб». При этом «австрийки не оказались чрезмерно неподатливыми. Подавляющее большинство крестьянских девушек выходило замуж «испорченными». Солдаты-отпускники чувствовали себя, как у Христа за пазухой. В Вене наш гид, банковский чиновник, удивлялся настойчивости и нетерпеливости русских. Он полагал, что галантности достаточно, чтобы добиться у венки всего, чего хочется»[19]. То есть дело было не только в страхе, но и в неких особенностях национального менталитета и традиционного поведения.И вот наконец Германия. И женщины врага — матери, жены, дочери, сестры тех, кто с 1941-го по 1944-й год глумился над гражданским населением на оккупированной территории СССР. Какими же увидели их советские военнослужащие? Внешний вид немок, идущих в толпе беженцев, описан в дневнике Владимира Богомолова: «Женщины — старые и молодые — в шляпках, в платках тюрбаном и просто навесом, как у наших баб, в нарядных пальто с меховыми воротниками и в трепаной, непонятного покроя одежде. Многие женщины идут в темных очках, чтобы не щуриться от яркого майского солнца и тем предохранить лицо от морщин...»[20] Лев Копелев вспоминал о встрече в Алленштайне с эвакуированными берлинками: «На тротуаре две женщины. Замысловатые шляпки, у одной даже с вуалью. Добротные пальто, и сами гладкие, холеные»[21]. И приводил солдатские комментарии в их адрес: «курицы», «индюшки», «вот бы такую гладкую…» Как же вели себя немки при встрече с советскими войсками? В донесении зам. начальника Главного Политического управления Красной Армии Шикина в ЦК ВКП(б) Г.Ф.Александрову от 30 апреля 1945 г. об отношении гражданского населения Берлина к личному составу войск Красной Армии говорилось: «Как только наши части занимают тот или иной район города, жители начинают постепенно выходить на улицы, почти все они имеют на рукавах белые повязки. При встрече с нашими военнослужащими многие женщины поднимают руки вверх, плачут и трясутся от страха, но как только убеждаются в том, что бойцы и офицеры Красной Армии совсем не те, как им рисовала их фашистская пропаганда, этот страх быстро проходит, все больше и больше населения выходит на улицы и предлагает свои услуги, всячески стараясь подчеркнуть свое лояльное отношение к Красной Армии»[22]. Наибольшее впечатление на победителей произвела покорность и расчетливость немок. В этой связи стоит привести рассказ минометчика Н.А.Орлова, потрясенного поведением немок в 1945 г.: «Никто в минбате не убивал гражданских немцев. Наш особист был «германофил». Если бы такое случилось, то реакция карательных органов на подобный эксцесс была бы быстрой. По поводу насилия над немецкими женщинами. Мне кажется, что некоторые, рассказывая о таком явлении, немного «сгущают краски». У меня на памяти пример другого рода. Зашли в какой-то немецкий город, разместились в домах. Появляется «фрау», лет 45-ти и спрашивает «гера коменданта». Привели ее к Марченко. Она заявляет, что является ответственной по кварталу, и собрала 20 немецких женщин для сексуального (!!!) обслуживания русских солдат. Марченко немецкий язык понимал, а стоявшему рядом со мной замполиту Долгобородову я перевел смысл сказанного немкой. Реакция наших офицеров была гневной и матерной. Немку прогнали, вместе с ее готовым к обслуживанию «отрядом». Вообще немецкая покорность нас ошеломила. Ждали от немцев партизанской войны, диверсий. Но для этой нации порядок – «Орднунг» — превыше всего. Если ты победитель – то они «на задних лапках», причем осознанно и не по принуждению. Вот такая психология...»[23]. Аналогичный случай приводит в своих военных записках Давид Самойлов: «В Арендсфельде, где мы только что расположились, явилась небольшая толпа женщин с детьми. Ими предводительствовала огромная усатая немка лет пятидесяти — фрау Фридрих. Она заявила, что является представительницей мирного населения и просит зарегистрировать оставшихся жителей. Мы ответили, что это можно будет сделать, как только появится комендатура. - Это невозможно, — сказала фрау Фридрих. — Здесь женщины и дети. Их надо зарегистрировать. Мирное население воплем и слезами подтвердило ее слова. Не зная, как поступить, я предложил им занять подвал дома, где мы разместились. И они успокоенные спустились в подвал и стали там размещаться в ожидании властей. - Герр комиссар, — благодушно сказала мне фрау Фридрих (я носил кожаную куртку). — Мы понимаем, что у солдат есть маленькие потребности. Они готовы, — продолжала фрау Фридрих, — выделить им нескольких женщин помоложе для… Я не стал продолжать разговор с фрау Фридрих»[24]. После общения с жительницами Берлина 2 мая 1945 г. Владимир Богомолов записал в дневнике: «Входим в один из уцелевших домов. Все тихо, мертво. Стучим, просим открыть. Слышно, что в коридоре шепчутся, глухо и взволнованно переговариваются. Наконец дверь открывается. Сбившиеся в тесную группу женщины без возраста испуганно, низко и угодливо кланяются. Немецкие женщины нас боятся, им говорили, что советские солдаты, особенно азиаты, будут их насиловать и убивать... Страх и ненависть на их лицах. Но иногда кажется, что им нравится быть побежденными, — настолько предупредительно их поведение, так умильны их улыбки и сладки слова. В эти дни в ходу рассказы о том, как наш солдат зашел в немецкую квартиру, попросил напиться, а немка, едва его завидела, легла на диван и сняла трико»[25]. «Все немки развратны. Они ничего не имеют против того, чтобы с ними спали»[26], — такое мнение бытовало в советских войсках и подкреплялось не только многими наглядными примерами, но и их неприятными последствиями, которые вскоре обнаружили военные медики. Директива Военного Совета 1-го Белорусского фронта № 00343/Ш от 15 апреля 1945 г. гласила: «За время пребывания войск на территории противника резко возросли случаи венерических заболеваний среди военнослужащих. Изучение причин такого положения показывает, что среди немцев широко распространены венерические заболевания. Немцы перед отступлением, а также сейчас, на занятой нами территории, стали на путь искусственного заражения сифилисом и триппером немецких женщин, с тем, чтобы создать крупные очаги для распространения венерических заболеваний среди военнослужащих Красной Армии»[27]. Военный совет 47-й армии 26 апреля 1945 г. сообщал, что «...В марте месяце число венерических заболеваний среди военнослужащих возросло по сравнению с февралем с.г. в четыре раза. ... Женская часть населения Германии в обследованных районах поражена на 8-15%. Имеются случаи, когда противником специально оставляются больные венерическими болезнями женщины-немки для заражения военнослужащих»[28]. Для реализации Постановления Военного Совета 1-го Белорусского фронта № 056 от 18 апреля 1945 г. по предупреждению венерических заболеваний в войсках 33-й армии была выпущена листовка следующего содержания: «Товарищи военнослужащие! Вас соблазняют немки, мужья которых обошли все публичные дома Европы, заразились сами и заразили своих немок. Перед вами и те немки, которые специально оставлены врагами, чтобы распространять венерические болезни и этим выводить воинов Красной Армии из строя. Надо понять, что близка наша победа над врагом и что скоро вы будете иметь возможность вернуться к своим семьям. Какими же глазами будет смотреть в глаза близким тот, кто привезет заразную болезнь? Разве можем мы, воины героической Красной Армии, быть источником заразных болезней в нашей стране? НЕТ! Ибо моральный облик воина Красной Армии должен быть так же чист, как облик его Родины и семьи!»[29] Практичных немцев больше всего волновал вопрос о снабжении продовольствием, ради него они готовы были буквально на все. Так, некий доктор медицины Калистурх в разговоре со своими коллегами по вопросу отношения Красной Армии к немецкому населению заявил: «Нельзя скрывать, что я лично видел нехорошее отношение отдельных русских солдат к нашим женщинам, но я говорил, что в этом виновата война, а самое главное то, что наши солдаты и особенно эсэсовцы вели себя по отношению к русским женщинам гораздо хуже. – и тут же без перехода добавил: – Меня очень волновал продовольственный вопрос…»[30]. Даже в воспоминаниях Льва Копелева, с гневом описывающего факты насилия и мародерства советских военнослужащих в Восточной Пруссии, встречаются строки, отражающие другую сторону «отношений» с местным населением: «Рассказывали о покорности, раболепстве, заискивании немцев: вот, мол, они какие, за буханку хлеба и жен и дочерей продают»[31]. Брезгливый тон, каким Копелев передает эти «рассказы», подразумевает их недостоверность. Однако они подтверждаются многими источниками. Владимир Гельфанд описал в дневнике свои ухаживания за немецкой девушкой (запись сделана через полгода после окончания войны, 26 октября 1945 г., но всё равно весьма характерна): «Хотелось вдоволь насладиться ласками хорошенькой Маргот – одних поцелуев и объятий было недостаточно. Ожидал большего, но не смел требовать и настаивать. Мать девушки осталась довольна мною. Еще бы! На алтарь доверия и расположения со стороны родных мною были принесены конфеты и масло, колбаса, дорогие немецкие сигареты. Уже половины этих продуктов достаточно, чтобы иметь полнейшее основание и право что угодно творить с дочерью на глазах матери, и та ничего не скажет против. Ибо продукты питания сегодня дороже даже жизни, и даже такой юной и милой чувственницы, как нежная красавица Маргот»[32]. Интересные дневниковые записи оставил австралийский военный корреспондент Осмар Уайт, который в 1944-1945 гг. находился в Европе в рядах 3-й американской армии под командой Джорджа Патона. Вот что он записал в Берлине в мае 1945 г., буквально через несколько дней после окончания штурма: «Я прошелся по ночным кабаре, начав с «Фемины» возле Потсдаммерплатц. Был теплый и влажный вечер. В воздухе стоял запах канализации и гниющих трупов. Фасад «Фемины» был покрыт футуристическими картинками обнаженной натуры и объявлениями на четырех языках. Танцевальный зал и ресторан были заполнены русскими, британскими и американскими офицерами, сопровождавшими женщин (или охотящимися за ними). Бутылка вина стоила 25 долларов, гамбургер из конины и картошки – 10 долларов, пачка американских сигарет – умопомрачительные 20 долларов. Щеки берлинских женщин были нарумянены, а губы накрашены так, что казалось, что это Гитлер выиграл войну. Многие женщины были в шелковых чулках. Дама-хозяйка вечера открыла концерт на немецком, русском, английском и французском языках. Это спровоцировало колкость со стороны капитана русской артиллерии, сидевшего рядом со мной. Он наклонился ко мне и сказал на приличном английском: «Такой быстрый переход от национального к интернациональному! Бомбы RAF – отличные профессора, не так ли?»[33] Общее впечатление от европейских женщин, сложившееся у советских военнослужащих, — холеные и нарядные (в сравнении с измученными войной соотечественницами в полуголодном тылу, на освобожденных от оккупации землях, да и с одетыми в застиранные гимнастерки фронтовыми подругами), доступные, корыстные, распущенные либо трусливо покорные. Исключением стали югославки и болгарки. Суровые и аскетичные югославские партизанки воспринимались как товарищи по оружию и считались неприкосновенными. А учитывая строгость нравов в югославской армии, «партизанские девушки, наверное, смотрели на ППЖ [походно-полевых жен], как на существа особенного, скверного сорта»[34]. О болгарках Борис Слуцкий вспоминал так: «...После украинского благодушия, после румынского разврата суровая недоступность болгарских женщин поразила наших людей. Почти никто не хвастался победами. Это была единственная страна, где офицеров на гулянье сопровождали очень часто мужчины, почти никогда — женщины. Позже болгары гордились, когда им рассказывали, что русские собираются вернуться в Болгарию за невестами — единственными в мире, оставшимися чистыми и нетронутыми»[35].Приятное впечатление оставили о себе чешские красавицы, радостно встречавшие советских солдат-освободителей. Смущенные танкисты с покрытых маслом и пылью боевых машин, украшенных венками и цветами, говорили между собой: «…Нечто танк невеста, чтоб его убирать. А их девчата, знай себе, нацепляют. Хороший народ. Такого душевного народа давно не видел…» Дружелюбие и радушие чехов было искренним. «…- Если бы это было можно, я перецеловала бы всех солдат и офицеров Красной Армии за то, что они освободили мою Прагу, — под общий дружный и одобрительный смех сказала … работница пражского трамвая»[36], — так описывал атмосферу в освобожденной чешской столице и настроения местных жителей 11 мая 1945 г. Борис Полевой. Но в остальных странах, через которые прошла армия победителей, женская часть населения не вызывала к себе уважения. «В Европе женщины сдались, изменили раньше всех… — писал Б.Слуцкий. — Меня всегда потрясала, сбивала с толку, дезориентировала легкость, позорная легкость любовных отношений. Порядочные женщины, безусловно, бескорыстные, походили на проституток – торопливой доступностью, стремлением избежать промежуточные этапы, неинтересом к мотивам, толкающим мужчину на сближение с ними. Подобно людям, из всего лексикона любовной лирики узнавшим три похабных слова, они сводили все дело к нескольким телодвижениям, вызывая обиду и презрение у самых желторотых из наших офицеров… Сдерживающими побуждениями служили совсем не этика, а боязнь заразиться, страх перед оглаской, перед беременностью»[37], — и добавлял, что в условиях завоевания «всеобщая развращенность покрыла и скрыла особенную женскую развращенность, сделала ее невидной и нестыдной»[38]. Впрочем, среди мотивов, способствовавших распространению «международной любви», невзирая на все запреты и суровые приказы советского командования, было еще несколько: женское любопытство к «экзотическим» любовникам и невиданная щедрость русских к объекту своих симпатий, выгодно отличавшая их от прижимистых европейских мужчин. Младший лейтенант Даниил Златкин в самом конце войны оказался в Дании, на острове Борнгольм. В своем интервью он рассказывал, что интерес русских мужчин и европейских женщин друг к другу был обоюдный: «Мы не видели женщин, а надо было… А когда в Данию приехали, … это свободно, пожалуйста. Они хотели проверить, испытать, попробовать русского человека, что это такое, как это, и вроде получалось получше, чем у датчан. Почему? Мы были бескорыстны и добры… Я дарил коробку конфет в полстола, я дарил 100 роз незнакомой женщине … ко дню рождения…»[39] При этом мало кто помышлял о серьезных отношениях, о браке, ввиду того, что советское руководство четко обозначило свою позицию в этом вопросе. В Постановлении Военного совета 4-го Украинского фронта от 12 апреля 1945 г. говорилось: «1. Разъяснить всем офицерам и всему личному составу войск фронта, что брак с женщинами-иностранками является незаконным и категорически запрещается. 2. О всех случаях вступления военнослужащих в брак с иностранками, а равно о связях наших людей с враждебными элементами иностранных государств доносить немедленно по команде для привлечения виновных к ответственности за потерю бдительности и нарушение советских законов»[40]. Директивное указание начальника Политуправления 1-го Белорусского фронта от 14 апреля 1945 г. гласило: «По сообщению начальника Главного управления кадров НКО, в адрес Центра продолжают поступать заявления от офицеров действующей армии с просьбой санкционировать браки с женщинами иностранных государств (польками, болгарками, чешками и др.). Подобные факты следует рассматривать как притупление бдительности и притупление патриотических чувств. Поэтому необходимо в политико-воспитательной работе обратить внимание на глубокое разъяснение недопустимости подобных актов со стороны офицеров Красной Армии. Разъяснить всему офицерскому составу, не понимающему бесперспективность таких браков, нецелесообразность женитьбы на иностранках, вплоть до прямого запрещения, и не допускать ни одного случая»[41]. И женщины не тешили себя иллюзиями относительно намерений своих кавалеров. «В начале 1945 года даже самые глупые венгерские крестьяночки не верили нашим обещаниям. Европеянки уже были осведомлены о том, что нам запрещают жениться на иностранках, и подозревали, что имеется аналогичный приказ также и о совместном появлении в ресторане, кино и т.п. Это не мешало им любить наших ловеласов, но придавало этой любви сугубо «оуайдумный» [плотский] характер»[42], — писал Б.Слуцкий. В целом следует признать, что образ европейских женщин, сформировавшийся у воинов Красной армии в 1944-1945 гг., за редким исключением, оказался весьма далек от страдальческой фигуры с закованными в цепи руками, с надеждой взирающей с советского плаката «Европа будет свободной!». |
||
Примечания [1] Слуцкий Б. Записки о войне. Стихотворения и баллады. СПб., 2000. С. 174. |
||
Статья подготовлена при финансовой поддержке Российского фонда гуманитарных наук, проект № 11-01-00363а.
В оформлении использован советский плакат 1944 года «Европа будет свободна!». Художник В. Корецкий
|
||
|
||